החינה הטריפוליטאית דומה בעיקרה לחינה התוניסאית והמרוקאית, ואין ממש שוני פרט לכך שלטריפוליטאים יש שירים מקוריים במידה וזאת התלבושת המרוקאית – הגבר ילבש את הכפתאן המעוטר זהב ואילו האישה תלבש את הקשוואה אל קבירה, כמובן הול במגוון עיטורים ותכשיטים, חלקם כבדים אך יפים לסימול עול החיים חדשים אך גם לסימול ההוד והיופי שבהם (סוכריות המחולקות באותו הטקס מסמל את המתיקות שתהיה לזוג).
האורחים אף הם לובשים את התלבושת המסורתית, בעוד שהם רוקדים לפני הזוג ואורחות החגיגה זוכות לעיטור חינה כפי שמקבלת הכלה. הטקס כוללת את צביעת שערות הכלה בחינה כשהיא יושבת על כסא ומכוסה בפניה. חינת הראש הזאת נקראת "חנאת אלראס".
טקס החינה הטריפוליטאית
בנוסף יש את טקס חינת הידיים והרגליים של שירת נשים, כשהכלה שעונה על קיר בעוד שהיא יושבת\שוכבת על הגב, רגליה פרושות והידיים קדימה מושטות. נשים מבוגרות מורחות את עיסת החינה (אבקת חינה עם תה מיוחד, בד"כ רימונים) באמצעות חוטי מצר ליצור קווים עדינים – על ידיה ורגליה של הכלה.
כאמור, הכלה נצבעת בכפות ידיה בחינה, וכך גם החתן. את החינה מורחים בצורה עגולה, כסימן לשפע (מטבע). ישנה אמונה הרווחת כי ככל שצבע החינה כהה יותר, כך הזוג יחיה חיים מאושרים וארוכים יותר. את עיסת החינה הכלה הייתה נוהגת לשטוף רק למחרת כדי לקבל תוצאות טובות לגוון החינה.
ע"פ המנהג החתן אמור לקנות החינה בכספו, בעוד שאמו היא זאת שטוחנת את האבקה בשעת טקס החינה.
בנוסף, נהוג גם לקשור סרט לבן מסביב ליד החתן, כסמל לטוהר החיים המשותפים.
