הבה נתייחס למסורת עתיקת היומין בה תושבי מזרח גרוזיה ערכו את החינה יום לפני החתונה. ביום הזה, ליוו הנשים את הכלה יחד עם שושבינה (בד"כ זאת הייתה הדודה, הסבתא, האחות או מישהי משמעותית) לבית המרחץ ולמקווה. הכלה מכסה את פניה לבל יזהו אותה. בבית מרחץ שופכת השושבינה על ראש הכלה מים מהמקווה, מקערת כסף או נחושת. החתן נטבל במקווה בנפרד והכלה אף היא בנפרד. החתן עורך משתה בביתו עם קרובי המשפחה, בעוד שהכלה עורכת עם קרובי משפחתה בנפרד. מאוחר יותר הם ייפגשו. אותו המשתה למעשה נקרא אכילת דייסה, וזאת משום שהסעודה הכילה את המאכל העיקרי (דייסה) עד שאחד העורכים מורח על פניו של החתן מן הדייסה, וכך כולם עושים זה לזה. בית הכלה נוהגות הבנות עם אותה הפעולה, כאשר רובצת האמונה כי מי שמורחים לה יותר דייסה על הפנים כן פניה יראו יפוץ ביום החתונה. בעת חצות מגיעה תהלוכה לבית הכלה כשבראשה נמצא שש בית הכנסת, עם מגש ככרות לחם ועליהן נרות דולקים, ואף צבען לחינה. את הלחם הניחו על ראש הכלה, והיא צבעה יחד עם כל האורחות את ידיה וציפורניה בצבע החינה. לאחר שהיא קיימה את טקס הצביעה, האורחות רוקדות לפניה. לקראת עלות השחר יוצאת שוב התהלוכה הפעם לבית החתן, עם הכלה, נרות, שירה ומנגינה. הכלה טבלה את אצבעותיה בדבש, והאירה את החותם על משקוף הדלת, סימן לשפע ואושר. מעבר לזאת, עלה החתן על גג הבית יחד עם הכלה, עם אורז לבן ותרנגול. את האורז הלבן הוא זורה על ראש אשתן לעתיד, ואילו את התרנגול הוא מפריח באוויר כדי לסמל שפע.
להזמנה, שאלות ופרטים נוספים אודות חינה גרוזינית
השאירו את הפרטים הבאים:
