על המסורת העתיקה של חינה גרוזינית
במזרח גרוזיה היה קיים המנהג לערוך את משתה אכילת הדייסה, הנקרא פאפיס טצ'אמה. קרובי המשפחה התכנסו בבית החתן או הכלה לסעודה, בה הגישו דייסה. במהלך הערב אחד מן האורחים מתפרץ וזורק על פניו של החתן דייסה, וכך כולם ניסו למרוח דייסה זה על פניו של זה. לגבי הבנות שגם ערכו את הטקס הזה, קיימת הדעה הרווחת כי מי שמרחו על פניה כמות גדולה יותר של דייסה, כך פניה יראו יפות יותר ביום החתונה. טקס החינה שנערך בקרב קהילות ישראל בארצות האיסלם, לא היה נהוג באזורים אחרים בגרוזיה. בחינה, הגיעה תהלוכה בחצות לקראת בית הכלה בלווי שמש בית הכנסת שנשא מעליו מגש עם כלי לצבע חינה, ארבע ככרות לחם ובהן נרות שעווה דולקים. כאשר הכלה ישובה, שמו את הלחם את הנרות הדולקים על ראשה, ובעזרת החינה היא צובעת את כפות הידיים וציפורני ידיה, וכך גם האורחות הקרואות אצלה. לאחר מכן מסירים את הלחם מעל ראש הכלה, והנשים רוקדות לכבודה. לקראת עלות השחר, לקחו החוגגים את הכלה לבית החתן (שם נערך משתה בנפרד) עם אור נרות, נגינה ושירה. הכלה כובדה בלחם, חמאה ודבש ובאמצעות טבילת האצבעות השאירה סימנים על משקוף הדלת, פעולה שהעידה על אושר ושפע. החתן באותה העת עולה על גג הבית עם תרנגול ואורז לבן: את האורז זורה על ראש הכלה, וכדי לסמל פריון מפריח את התרנגול באוויר.
חינה גרוזינית ידועה ברמה הגבוהה של החגיגה ושמחה, אנשי העדה הגרוזינית יודעים ליהנות ולעשות שמח, וכמובן שמטעמי המטבח הגרוזיני עשירים בתבלינים ריחות וטעמים מיוחדים.
השירים והריקודים הגרוזיניים מאוד יחודיים לעדה, על כן חינה גרוזינית מתאפיינת בעיקר במרכיבי העדה.
חינה גרוזינית ידועה גם בהפגנת עושר, המשפחה והקרובים נהנים לפנק את בני הזוג בשטרות של כסף, להתחלה קלה של חייהם ביחד.
אין ספק שאירוע של חינה גרוזינית, זהו אירוע שמח ומלא צבע וחמימות משפחתית.